עבודה בפילדלפיה

הגעתי לעבודה בארה"ב דרך ידיד ממש טוב שלי, הוא המליץ לבוא לעבוד איתו בעגלות בניו ג'רזי. הגענו לחברה ממש חמודה אבל לא התחברתי בכלל למוצרים של ים המלח, הייתי שם בערך שבועיים וחצי עד שעזבתי. הוא נשאר ואני החלטתי שאני ממשיכה משם למשפחה שלי בפילדלפיה. העבודה בחו"ל תמיד עניינה אותי מאוד, אבל כשהגעתי לרגע האמת לא היה לי כוח באמת לנסות למכור את המוצרים, אז החלטתי שאני רק אקפוץ לביקור אצל המשפחה ואחזור לארץ.

ברוכים הבאים לפילדלפיה

כשהייתי בת 5 הייתי עם המשפחה שלי בארה"ב, בביקור משפחתי, אבל אני לא באמת זוכרת משם אף אחד. תמיד שמעתי על דודה תמי, אחות של אימא שמצליחה בגדול במכון הקוסמטיקה שלה בעבודה בארה"ב, לעומתה אימא שלי שגם עוסקת באותו תחום לא הצליחה כמוה. בתור ילדה לא הבנתי את ההיגיון שבדבר, עד שהגעתי לדודים שלי בפעם הזו. בפעם השניה שהייתי בארה"ב הייתי בת 16, הייתי רק עם ההורים, היינו בניו יורק והיינו אמורים לטוס לדודה תמי לשבוע אבל אני פתאום חטפתי מחלה וראלית אז רק אימא שלי טסה לאחותה ואני ואבא שלי המשכנו לישראל. הפעם הזו, כשהגעתי הייתי כבר אחרי צבא, לא הילדה הקטנה עם הקוקיות שהם זכרו בתמונות, אלא לפי הגדרת דודה תמי הייתי "ליידי ג'ינג'ית". בעלה ג'יימס והבן שלהם אשר אספו אותי מהשדה וישר כל התחושה המגעילה שהרגשתי עברה לי, הרגשתי בבית. אשר מה זה דומה לעצמו בתמונות, מעולם לא דיברנו למרות שהוא גדול ממני בשנה וחצי, אבל תמיד אימא שלי הייתה מתלהבת בבית עד כמה שהוא גדל ועד כמה שהוא נהיה כזה חתיך, האמת שהוא באמת חתיך הורס, מאוד דומה לאימא שלי ולדודה תמי. התחברנו על ההתחלה וכבר ביום השני יצאתי איתו ועם החברים שלו…

פילדלפיה אהובתי

חוץ מהגבינה, ודודה תמי ומשפחתה לא הייתה לי שום זיקה לעיר הזו וההפסד היה כולו שלי. תמיד חשבתי שהאזורים האלה מאוד נידחים ומשעממים, הייתי בטוחה שחוץ מניו יורק, שיקגו, אל איי, מיאמי, לאס וגאס והוואי שאר המדינה לא מעניינת במיוחד, בגלל זה גם לא כל כך שמחתי להגיע לדודה שלי, כי פחדתי שאני אשתעמם וטסתי אליהם רק בשביל הנימוס. אז חד משמעתית נהנתי בפעם הזו הכי הרבה מבין כל המקומות שהייתי בהם עד עכשיו. אחרי שבוע וחצי שהייתי שם ונהנתי מכל רגע בכל פינה שהייתי בה, הרגשתי כבר ממש לא נעים לרבוץ אצלם, אחרי הכל הגעתי בתזמון של היום למחר והרסתי להם הרבה תכניות, למרות שהם לרגע לא הביאו לי הרגשה של אי שייכות, אבל עדיין. מצד שני ביאסה אותי המחשבה שאני צריכה לחזור הביתה, כי לא מיציתי באמת את השהיה בארה"ב, אבל גם לא היה לי כסף להמשיך בטיול למקום אחר… כשאמרתי את זה לאשר הוא ממש התעצבן עלי, הוא הציע שאני אעבוד עם אימא שלו במכון שלה, בהתחלה שללתי, אבל כשהוא דיבר על זה עם אמא שלו בחדרי חדרים, היא ממש אהבה את הרעיון כי היא חיפשה באותה תקופה עוזרת אז זה התלבש לה בול, ולי, העבודה בפילדלפיה, בקרב המשפחה שלי נשמעה לי רעיון גאוני.
האנגלית שלי טובה, אבל לא טובה מדי, וזה גרם לי בימים הראשונים שלי במכון להיזכר בתקופה של העגלות, אבל עם התמיכה של דודה תמי והלקוחות החמודות שנגנבו על המבטא שלי הצלחתי להדביק את הפער תוך שבוע. מזל שמדי פעם הייתי עוזרת לאימא שלי בישראל, כי ידעתי קצת מהתחום וזה תרם לי רבות, דודה תמי תמיד החמיאה לי והייתה מזכירה לאימא שלי בשיחות בניהן איזו עבודה טובה היא עשתה איתי…

החלום בפילדלפיה חייב להיגמר

כשהייתי בעבודה בארה"ב אצל דודה תמי, הבנתי למה הולך לה יותר מלאימא, כי יש לה מגע ישראלי אותנטי, אין מה לעשות, בישראל יש מלא כאלה, בפילדלפיה יש רק כמה בודדות כאלה, דודה תמי ועוד כמה. אחרי שעבדתי שם 5 חודשים והספקתי לטייל עם אשר וחבריו בכמה מקומות מגניבים ברחבי ארה"ב, הגיעה בשורה שבגללה הייתי חייבת לחזור הביתה. אחות של אבא שלי, הייתה במצב ממש קשה בבית חולים, כי היא עברה תאונת דרכים, אז נאלצתי לחזור ארצה, יותר נכון רציתי לחזור חזרה, כי הייתי ממש קשורה אליה, היא האחות הקטנה של אבא ותמיד היתה לוקחת אותי איתה לחברים וכאלה ולמדתי ממנה הרבה. כשחזרתי ענת כבר הגיעה לחדר התאוששות, חזרתי כי שמעתי שנשקפת סכנה לחייה, למזלי כשהגעתי היא הייתה במצב הרבה יותר טוב, אבל היא היתה שבורה בכל הגוף. איזה נהג שיכור נכנס בה בצומת כשהיא חצתה את הכביש עם חברות שלה והעיף אותה… ברוך ה' היא בסדר עכשיו.

לא חזרתי לפילדלפיה מאז, אבל היה לי ממש כיף, אני מתכננת לחזור בשנית כדי לעשות עוד סכום נכבד וכמובן ליהנות עם המשפחה הנפלאה שלי שהכרתי רק בגיל 22.

Comments are closed.