עבודה בבוסטון

איך אפשר בכלל להתחיל לספר על תקופת העבודה שלי בארה"ב, זאת הייתה שנה מדהימה! העבודה בבוסטון לימדה אותי כל כך הרבה על עצמי על מי הייתי כשהתחלתי את העבודה בארה"ב ומי אני עכשיו, אחריה. זה הבדל של שמים וארץ, אני מרגישה כאילו לא יכולתי לבחור צעד יותר טוב כדי להתחיל לבנות את עצמי. זאת הייתה שנה משוגעת, מלאה בתהפוכות, מלאה במצבי רוח שאת חלקם הייתי מעדיפה לא לזכור בכלל, התקופה הזו הוכיחה לי שכל דבר ניתן להשגה אם רק עובדים מספיק קשה, החל מלהסתדר עם אנשים שאין לי מושג קלוש מי הם ומאיפה הם וכלה במכירת מוצרים שאם היו מציעים לי אותם בשקל לא הייתי קונה. רק מלחשוב על בוסטון עוברות בי צמרמורות… מהסוג הטוב, כמובן.

איך הגעתי לבוסטון

העבודה בארה"ב מתחלקת לשני סוגים לדעתי, הסוג הראשון – כמו העבודה בבוסטון, עבודה שתגרום לך לאושר והסוג השני – עבודה שתגרום לך לבכות. כשרק הגעתי לארצות הברית, הגעתי לטקסס, חשבתי שיהיה מגניב עם כל הכובעים של הבוקרים והפרות והסוסים. זה בכלל לא היה כמו שחשבתי, האנשים היו עשירים וקצרי רוח, הם גרמו לי להרגיש חוסר אונים מוחלט מולם וחלקם אפילו גרמו לי לבכות, הרד נקים היו פשוט מגעילים אלי. אחרי שלושה שבועות ביוסטון כתבתי באינטרנט את מילות הקסם – עבודה בארה"ב, מיד התחלתי לקבל ים של שיחות טלפון מבעלי חברות של עגלות בכל רחבי המדינה, אחת השיחות שקיבלתי העלתה לי חיוך יותר רחב משאר השיחות, דיברנו על בוסטון. כמובן שבעלי החברה הזמינו לי כרטיס טיסה על חשבונם והסבירו לי שהם מבינים את כל מה שעברתי ושזה קורה להרבה אנשים שמגיעים בלי ידע מוקדם ושהם מבטיחים לתת לי כל מה שביכולתם כדי לוודא שאני אהיה מאושרת. הלכתי על זה, ידעתי שיש בי את הפוטנציאל להיות המוכרת הכי טובה שארצות הברית ראתה אי פעם ושהדבר היחידי שאני צריכה כדי לממש את אותו הפוטנציאל זה באמת להגיע למקום שיהיה נכון עבורי. שלושה ימים אחר כך כבר הייתי בבוסטון. אספו אותי מהשדה והביאו אותי לבית החדש שלי, דירת שלושה חדרים וסלון, מאובזרת מא' ועד ת' בכל מה שרק אפשר לדמיין, ספיצ'ים לא היו צריכים לתת לי כי כבר הכרתי את המוצרים שאיתם החברה עבדה בקניונים, למזלי. השותפה שלי בחדר הייתה אכזרית, בחורה שעובדת כבר 4 עונות בעגלות, כל השנים באותה החברה, היא הייתה אגדה אצלנו, כל שיאי המכירות היו שייכים לה ועצם זה שהניחו אצלה בחדר טירונית היה מעין עלבון עבורה, היא לא פנתה אלי אפילו בשבועיים הראשונים , הייתי סוג של קיר מבחינתה. שאר האנשים בדירה גם היו ותיקים אבל קצת יותר מנומסים ממנה.

מה נשתנה בלילה הזה

הגעתי כמה שבועות לפני סדר פסח, את הסדר ערכנו ביום שבת בערב, שתיים מהבחורות קיבלו יום חופש במיוחד כדי לבשל ארוחת חג ומנהל האזור דאג לנו למצות ואוכל כשר לפסח, למרות שלרובנו זה באמת לא היה כל כך משנה. שרנו שירים ושתינו המון המון המון יין, לאחד הבחורים הייתה גיטרה ופשוט העברנו כמעט את כל הערב איתה. באותו ערב השותפה שלי סוף סוף נפתחה ודיברה איתי בפעם הראשונה, הדבר הראשון שהיא אמרה לי היה "את מחייכת יותר מדי, אני לא יודעת אם את מאלצת את עצמך לחייך או אם את באמת חייכנית עד כדי כך, אבל זה מעצבן!" וכל הסובבים פשוט התחילו לצחוק כאילו אין מחר. אחרי ערב החג חזרנו לסיבה שלשמה כולנו היינו בבוסטון – העבודה בארה"ב, הייתי באותו יום על העגלה עם השותפה שלי והיא נתנה לי כמה טיפים שעזרו לי לשבור את מחסום ה1000 שבפניו עמדתי כל כך הרבה זמן. קלטתי שהיא לא רעה כמו שהיא נראית, למעשה היא הרבה יותר רעה מזה, אבל אחד הדברים שהעבודה בבוסטון לימדה אותי, היא להסתדר גם עם אנשים כמוהה.

זה רק אני והארנק שלי

לאורך כל השהות שלי בבוסטון הפכתי ליותר ויותר בזבזנית, מסתבר שככל שראיתי יותר בחורות עם תיקים של לואי ויטון ושאנל עוברות בקניון וקונות ממני, החשק שלי לתיקים כאלו משלי רק גבר וגבר, כל יום חופש ביליתי בקניון, שפכתי סכומים מצחיקים של כסף שהיום אני כבר מתביישת להודות בהם, העבודה בארה"ב הפכה אותי לmam מהשורה, היו לי בסביבות החמישה תיקים של לואי ויטון, עוד שני תיקים של שאנל, שלושה תיקים של ברברי, ושום דבר לשים בתוכם, עד שהחלטתי לשים לזה סוף. "מעכשיו אני מוציאה כסף רק על דברים שאני באמת צריכה" הייתי אומרת לעצמי כל פעם מחדש, אני לא יודעת אם שיקרתי לעצמי או שבאמת הייתי צריכה את כל התיקים (סביר להניח ששיקרתי לעצמי) אבל זו הפכה להתמכרות מספר אחת שלי. הייתה פעם אחת שחזרתי מהספר והסתובבתי בקניון עם תיק של שאנל, עקבים, ומשקפי שמש של ורסאצ'ה שאחת הבחורות החדשות לא זיהתה אותי וניסתה פשוט לעצור אותי בעגלה, זה היה פשוט בידור לשמו. ועדיין הוצאתי סכומים מטורפים ונשאר לי עודף.

בקיצור עבודה בארה"ב

העבודה בארה"ב הייתה שווה כל רגע, הביטחון העצמי שלי המריא לשמיים, ואותה ילדה שהגיעה לארצות הברית הפכה לדמות מעורפלת שיכלתי לראות רק בתמונות… חודשיים וחצי אחרי הכריסמס, חזרתי לארץ, אמרתי שלום לחברות, והזמנתי כרטיס טיסה למקסיקו. אין שום דבר בעולם שיכול להשתוות לתקופה שלי שם, השנה הזו הייתה שנה מדהימה, ועכשיו, חודשיים אחרי שחזרתי מהטיול במרכז ודרום אמריקה, אני חוזרת לדירה המקסימה שלי בבוסטון, לעבודה המדהימה שלי ואני חוזרת עם מספיק תיקים כדי שאני באמת לא אצטרך יותר לקנות תיקים לעולם!

Comments are closed.